בראשית (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים את
השמים ואת הארץ".
הסבר: פסוק זה מלמד שהבריאה
נבראה על ידי א-לוהים, והוא אינו חלק ממנה. בפסוק זה אנו למדים שא-לוהים
אינו הטבע (כאמונת שפינוזה), אלא יוצר הטבע השולט בכל הקיים.
בפסוק חד-משמעי זה, בו פותחת התורה, נמצאת שלילה מוחלטת של האתאיזם
(הטוען שהיקום נוצר מעצמו ללא יוצר), היא שוללת את הפנתאיזם (לפיו העולם
הוא הא-לוהים), והיא שוללת את הפאגניזם והפוליתאיזם (עבודת האלילים, לפיה
אלים רבים יצרו את העולם ושולטים בו), והיא שוללת את אמונת השיתוף
(האמונה שיש שותפים לא-לוהים ביצירת העולם). אמונה זו פוסלת את קיומו של
א-לוהים הקיים רק בתוך העולם, א-לוהים הנמצא רק מחוץ לעולם, ואת האמונה
שא-לוהים הוא העולם.
וכן הם כל פסוקי הבריאה, המלמדים שא-לוהים יצר את כל העולם לבדו:
בראשית (פרק א, ג): "ויאמר א-לוהים, יהי אור,
ויהי אור".
בראשית (פרק א, ז): "ויעש א-לוהים את
הרקיע".
בראשית (פרק א, יד): "ויאמר א-לוהים, יהי
מאורת ברקיע השמים".
בראשית (פרק א, כ): "ויאמר א-לוהים, ישרצו
המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ".
בראשית (פרק א, כא): "ויברא א-לוהים את
התנינים הגדולים, ואת כל נפש החיה הרומשת".
בראשית (פרק א, כד): "ויאמר א-לוהים, תוצא
הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ, למינה".
בראשית (פרק א, כז): "ויברא א-לוהים את האדם...
זכר ונקבה ברא אותם".
בראשית (פרק ב, ד): "אלה תולדות השמים והארץ
בהיבראם, ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמים".
הסבר: לשון יחיד מוזכרת כאן
שוב ושוב, כדי להדגיש שהא-לוהים לבדו, הוא אחד ואין שני לו, והוא יוצר
הכל - את היקום, הכוכבים, העולם, השמים והארץ, הרקיע, בעלי החיים
ובני-האדם.
דברים (פרק ד, יט): "ופן תישא עיניך השמימה,
וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת
והשתחוית להם, ועבדתם - אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים
תחת כל השמים".
הסבר: הא-לוהים חוזר ומדגיש
בתורה שהוא יוצר היקום והכוכבים, ואין להשתחוות אליהם או להאמין בהם, אלא
לעבוד את ה' לבדו.
תהילים (פרק צד): "בינו, בערים בעם, וכסילים,
מתי תשכילו. הנוטע אזן - הלא ישמע, אם יצר עין - הלא יביט (?!)".
הסבר: פסוק זה מסביר כי מי
שיצר את עיני האדם, את אוזניו ואת גופו, ודאי שהוא בורא חכם שאין גדול
ממנו, ולכן הוא מסוגל לראות ולשמוע ולהבין את מעשי האדם ולשפוט אותו.
איוב (פרק ט, ז): "האומר לחרס ולא יזרח, ובעד
כוכבים יחתם, נוטה שמים לבדו, ודורך על במתי ים, עשה עש, כסיל וכימה,
וחדרי תמן. עשה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר".
הסבר: פסוק זה מסביר שא-לוהים
הוא היחיד שקובע את החוקים ביקום, את צורת השמים, זריחת השמש והתנהגות
החומרים. ואת נפלאותיו לא ניתן לספור כלל.
ישעיהו (פרק מד, כד): "כה אמר ה' גאלך, ויצרך
מבטן, אנכי ה' עושה כל - נטה שמים לבדי, רקע הארץ, מי אתי (?!)".
הסבר: פסוק זה מלמד שא-לוהים
אחראי ליצירת כל אדם ואדם, הוא קובע מי יוולד למי ומתי. הוא עשה את השמים
לבדו, והפסוק מדגיש "רוקע הארץ, מי איתי?" - כלומר הא-לוהים לבדו יצר את
הארץ, ואין עימו שותפים ביצירת העולם.
תהילים (פרק צו, ה) "כי כל אלוהי העמים אלילים,
וה' שמים עשה".
הסבר: פסוק מפורש זה אומר
פשוטות, שכל האמונות הילדותיות על אלילים השולטים בטבע הם חסרי ערך,
וא-לוהים הוא היחיד שעשה את השמים, ואין דומה לו.
תהילים פרק ח': "למנצח על הגתית, מזמור לדוד.
ה' אדונינו, מה אדיר שימך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים. מפי
עוללים וינקים יסדת עז, למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם. כי אראה
שמיך, מעשה אצבעותיך - ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו,
ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מא-לוהים, וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו
במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם, וגם בהמות שדי. ציפור
שמים, ודגי הים, עבר ארחות ימים - ה' אדונינו, מה אדיר שימך בכל הארץ".
הסבר: פרק זה מבאר שאין שום
כח ביקום הדומה לא-לוהים או אדיר ממנו בשמים או בארץ. הא-לוהים שופט את
כל בני-האדם, הוא יצר את הירח הכוכבים. ועל אף קטנותו של האדם בפני
הא-לוהים הכל יכול, אף על פי כן הא-לוהים נותן לאדם הדר וחשיבות, דואג לו
ושופט אותו על מעשיו. הוא הא-לוהים אשר יצר את כל בעלי החיים, הוא אדוננו
היחיד, ואין עוד כמותו.
* * *
הא-לוהים הוא כל יכול, הוא שולט ביקום ומחייה אותו:
בראשית (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים את
השמים ואת הארץ".
הסבר: מפסוק זה והפרק כולו
אנו למדים שהא-לוהים יצר את כל היקום כולו, את הדומם ואת החי, הוא שולט
ביקום, ומסוגל בכח רצונו ליצור את הכל. כוחו הוא בלתי מוגבל, הוא השולט
בטבע ומעצב את הטבע לפי רצונו.
בראשית (פרק יח, יד): "היפלא מ-ה' דבר
(?!), למועד אשוב אליך", ובהמשך מסופר (פרק כא, א):
"וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, ותהר ותלד שרה
לאברהם בן לזקניו למועד, אשר דבר אותו א-לוהים".
הסבר: שרה היתה עקרה וגם
זקנה, ואברהם היה זקן מאוד, ולכן בדרך הטבע לא היו יכולים להביא ילדים
לעולם. כאשר שרה צוחקת לרעיון שא-לוהים יביא לה בן זכר בגילה, אומר
הא-לוהים לאברהם "היפלא מ-ה' דבר?!" - כלומר האם יש דבר שאין בכוחי
לעשותו? ולאחר מכן אנו רואים כיצד הא-לוהים נתן לשרה ילד כהבטחתו.
ירמיהו (פרק לב, יז): "א-לוהים ה', הנה אתה
עשית את השמים ואת הארץ, בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה, לא יפלא ממך כל
דבר".
הסבר: פסוק זה חוזר ומדגיש
שא-לוהים יוצר השמים והארץ, הוא עשה הכל בכוחו, כך שביכולתו לעשות הכל,
ודבר לא מגביל אותו.
תהילים (פרק קמח'): "הללו יה (א-לוהים), הללו
את ה' מן השמים, הללוהו במרומים. הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאו,
הללוהו שמש וירח, הללוהו כל כוכבי אור, הללוהו שמי השמים, והמים אשר מעל
השמים יהללו את שם ה', כי הוא צוה ונבראו, ויעמידם לעד לעולם - חוק
נתן, ולא יעבור. הללו את ה' מן הארץ - תנינים, וכל תהמות, אש וברד,
שלג וקיטור, רוח סערה, עושה דברו, ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים,
החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף, מלכי ארץ וכל לאומים, שרים וכל שופטי
ארץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, יהללו, את שם ה', כי נשגב
שמו לבדו...".
הסבר: יש להלל ולהודות
לא-לוהים, כי "יעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור". הוא השולט ביקום
וקבע כיצד הוא יפעל, וכולם עושים כפי רצונו, ועל כן חייבים הכל להודות
לא-לוהים ולהלל אותו.
תהילים (פרק יט): "השמים מספרים כבוד אל,
ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת,
אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום, ובקצה תבל מליהם,
לשמש שם אוהל בהם...".
הסבר:
היקום הוא מעשה ידיו של הא-לוהים, והוא מלמד על מציאותו של
הא-לוהים השולט בהם יום ולילה, ושום דבר לקורה מעצמו בלי שא-לוהים קובע
אותו ("יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת").
ישעיהו (פרק מה, יח): "כי כה אמר ה' בורא
השמיים הוא הא-לוהים, יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תוהו בראה, לשבת
יצרה, אני ה' ואין עוד".
הסבר: בפסוק זה אומר הא-לוהים
כי הוא בורא השמים, הוא יוצר הארץ והוא שומר אותה, היא לא נוצרה מן הסתם
לחינם ("לא תוהו בראה"), אלא יש תוכנית מיוחדת לבריאה. ה' הוא הא-לוהים
ואין עוד מלבדו.
החיבור "אל אדון" (מאה ה-2): "אל אדון על כל
המעשים, ברוך ומבורך בפי כל הנשמה, גדלו וטובו מלא עולם, דעת ותבונה
סובבים הודו... חסד ורחמים מלא כבודו, טובים מאורות שבראם אלוהינו, יצרם
בדעת בבינה ובהשכל, כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל...".
הסבר: תפילה זו אשר נאמרה
מאות בשנים, מלמד שא-לוהים שולט בכל תבל, וקובע את התנהגות היקום, והוא
היחיד הנותן להם את הכח לפעול.
תהילים (פרק צז, ה): "ה' מלך תגל הארץ,
ישמחו איים רבים, ענן וערפל סביביו, צדק ומשפט מכון כיסאו, אש לפניו תלך
ותלהט סביב צריו, האירו ברקיו תבל, ראתה ותחל הארץ, הרים כדונג נמסו
מלפני ה', מלפני אדון כל הארץ, הגידו השמים צדקו וראו כל העמים
כבודו... כי אתה ה' עליון על כל הארץ, מאוד נעלית, על כל אלוהים".
הסבר: בדרך ציור ומשל מלמד
הפרק בתהילים שכל הבריאה נשמעת לא-לוהים, הא-לוהים הוא "אדון כל הארץ"
השולט בה, ואין עליון מא-לוהים.
תהילים (פרק קיד, ג): "הים ראה וינוס, הירדן
יסוב לאחור, ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן, מה לך הים כי תנוס,
הירדן תיסוב לאחור, ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן, מלפני אדון
חולי ארץ, מלפני אלוה יעקב, ההופכי הצור אגם מים, חלמיש, למעיינו מים".
הסבר: בדרך ציור ומשל מלמד
הפרק בתהילים שכל היקום כולו נשמע לרצון הא-לוהים, השולט בבריאה וקובע את
התנהגותה.
בספר התהילים (פרק קמה): "כי טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו"
הקב"ה נמצא בכל מקום, ושומר על כל בני-האדם תמיד.
בספר נחמיה נאמר (פרק ט, י): "אתה הוא ה',
לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמיים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה,
הימים וכל אשר בהם, ואתה מחייה את כולם...".
הסבר: פסוק זה מלמד שא-לוהים
מחייה את כל העולם, ובלעדי כוחו דבר לא היה ממשיך להתקיים מכח עצמו.
ישעיהו (פרק מה, ה): "אני ה' ואין עוד,
יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה".
הסבר: פסוק זה מלמד שא-לוהים
שולט בעולם, בטוב וברע ו-"עושה כל אלה" בהווה תמיד.
עמוס (פרק ט, ה): "וא-לוהים ה' הצבאות, הנוגע
בארץ ותמוג, ואבלו כל יושבי בה... הבונה בשמים מעלותו ואגדתו על ארץ
יסתה, הקרא למי הים, וישפכם על פני הארץ - ה' שמו".
הסבר: פסוקים אלו מלמדים
שא-לוהים שולט בכל הדברים הקיימים, וכל הטבע מתנהג על פי רצונו.
* * *
א-לוהים הוא נצחי, הוא יוצר הזמן, ונמצא בכל זמן:
בראשית (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים
את השמים ואת הארץ".
הסבר: לפי התורה
הא-לוהים הוא יוצר היקום, כך שהוא למעשה גם יוצר הזמן, הוא מי שקבע את
"ההתחלה", הבריאה הראשונית והתנועה הראשונית. רק מנקודה זו התחיל הזמן.
לפני כן לא היה מושג של "יום אחד" או שני או שלישי. מיום זה התחיל הזמן,
ומנקודה זו יצר הא-לוהים את תהליך הזמן.
בראשית (פרק א, ד): "ויבדל א-לוהים בין האור
ובין החושך, ויקרא א-לוהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי ערב ויהי
בוקר יום אחד".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים לא רק יצר את השמים והארץ, אלא גם קבע את זרימת הזמן ביקום, את
התהליכים של התנועה, הסיבוב, היום והלילה.
בראשית (פרק א, יד): "ויאמר א-לוהים, יהי
מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים
ולימים ושנים".
הסבר: פסוק זה מלמד
שלפני הבריאה של השמים והארץ לא היה מושג של זמן, של "ימים", "חודשים" או
"שנים". לא היה קיים זמן כלל. ומכאן שא-לוהים הוא יוצר הזמן אשר קבע את
זרימתו, והוא עצמו אינו מוגבל לזמן ושינויי הזמן. הא-לוהים היה תמיד ולכן
הוא נצחי.
בספר נחמיה נאמר (פרק ט, י): "אתה הוא ה',
לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמיים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה,
הימים וכל אשר בהם, ואתה מחייה את כולם, וצבא השמים לך משתחווים".
הסבר: פסוקים דוגמת זה
מלמדים שא-לוהים לבדו עשה את היקום, ולפני היקום היה נמצא הא-לוהים לבדו.
מתוך פסוקים רבים דוגמת הנ"ל, אנו למדים שיוצר השמים והארץ הוא נצחי. אנו
רואים שוב ושוב מן התורה שהא-לוהים היה לפני היקום והוא אחראי ליצירת
היקום, הוא יוצר הארץ והשמים, היום והלילה (או בלשון מדעית: חומר,
אנרגיה, מרחב וזמן). מכיוון שהזמן הוא חלק מן היקום (בלי יקום אין זמן,
ולפני שהופיע היקום לא היה מושג של "התחלה" או "סוף"), אז בורא היקום
אינו תלוי בזמן, הוא יוצר הזמן, ולכן הוא נצחי. פשוט הדבר יוצר היקום
מוכרח להיות נצחי, כי התורה מלמדת שהוא היה לפני יצירת החומר והזמן.
בספר ישעיהו נאמר במפורש (פרק מא, ד): "מי פעל
ועשה, קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים - אני הוא".
הסבר: פסוק זה מלמד
בצורה מפורשת שא-לוהים "פעל ועשה", הוא שולט בהיסטוריה, הוא יודע את כל
מה שיקרה בדורות הבאים, הוא נמצא בכל הזמן מתחילה ועד סוף, וכל מה שיקרה
ושיהיה - רק הוא קובע ויודע ועושה ("אני הוא"!).
ישעיהו (פרק מג, י): "אתם עדי נאום ה', ועבדי
אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל,
ואחרי לא יהיה".
הסבר: פסוק זה חוזר ומדגיש
שא-לוהים הוא אחד, לא היה לפניו דבר, אין לו יוצר או בורא, לפניו לא היה
א-לוהים אחר, ואחריו גם לא יהיה כח שידמה לו. א-לוהים הוא איפוא נצחי.
בספר שמואל א' (פרק טו, כט): "וגם נצח
ישראל, לא ישקר ולא יינחם".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים אינו משתנה, אלא הוא נצחי, לא משקר כבני-האדם ולכן אינו משנה את
דעתו, אלא עומד תמיד בהבטחותיו.
ישעיהו (פרק מח, יב): "שמע אליי יעקב, וישראל
מקוראי, אני הוא, אני ראשון, אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ,
וימיני טיפחה שמיים".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים נמצא תמיד, הוא הראשון בבריאה מתחילתה ועד סופה, הוא יצר את
העולם, הארץ והשמים, והיה תמיד.
ישעיהו (פרק מד, ו): "כה אמר ה' מלך ישראל
וגואלו, ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדיי אין א-לוהים".
הסבר: פסוק זה מסביר שא-לוהים
היה תמיד, הוא ראשון והוא אחרון, ואין מלבדו שום א-לוהים אחרים כלל.
כמו כן מובן כי רק מי שנמצא מחוץ לזמן, או בכל זמן, יהיה מסוגל לראות את
העתיד. הנבואות שמוסר הא-לוהים בתורה, והנביאים המתנבאים מפי הא-לוהים,
מראים כולם על נצחיותו של הא-לוהים ושליטתו בהיסטוריה. הפסוקים המספרים
על אחרית הימים ומצבו של עם ישראל בעתיד הם רבים, ונאמרים מפי הא-לוהים
ונביאו פעמים רבות בספר דברים, ובכל ספרי הנביאים בכלל.
* * *
הא-לוהים הוא אחד ויחיד, אין בו חילוקים ואין מלבדו שום כח אחר כלל:
בראשית (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים
את השמים ואת הארץ".
הסבר: כפי שקל לראות,
בכל התורה כולה, ואפילו הפרקים הראשונים בספר בראשית, מתייחסים לתואר
"אלוהים" כמי שהוא יחיד. "ויברא א-לוהים", ו"לא יבראו". ו"יצר א-לוהים",
ולא "ויצרו". עם זאת, נמצאים בתורה פסוקים מפורשים וברורים המחייבים
להאמין שא-לוהים הוא אחד, ואין מלבדו שום כח שידמה לו כלל.
שמות (פרק כ, ב): "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך
מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני...".
הסבר: פסוק זה הינו
הפסוק הראשון בעשרת הדברות. מפסוק זה אנו רואים כי האמונה בא-לוהים האחד
אינה רק המלצה הגיונית, כי אם חובה אמונית של כל יהודי. בעשרת הדיברות
הצטוו בני העם היהודי להאמין ולהודות בא-לוהים לבדו ולדחות כל אל זולתו.
גם בספר דברים נכתב הציווי (פרק ה, ו): "לא
יהיה לך א-לוהים אחרים על פָּנָי".
הסבר: פסוק זה מלמד
ברורות שא-לוהים הוא אחד, ואין בו חילוקים כלל, ולכן רק בו יש להאמין.
אסור להאמין באלים אחרים מלבד הא-לוהים האחד והיחיד.
ספר דברים (פרק ו, ד): "שמע ישראל, ה'
אלוהינו ה' אחד".
הסבר: אנו רואים כי
לפי התורה מצוות האמונה בא-לוהים יחיד היא אמונה יסודית, ועליה ניצבת כל
התורה כולה.
דברים (פרק ד, לה) "אתה הראת לדעת כי ה' הוא
הא-לוהים - אין עוד מלבדו".
הסבר: פסוק זה מלמד
שאין מלבד הא-לוהים שום כח אחר בעולם כלל. הוא אחד ויחיד.
דברים (פרק ד, לט): "וידעת היום והשבות אל
לבבך, כי ה' הוא הא-לוהים, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת: אין עוד".
הסבר: פסוק זה מלמד
שאין מי שידמה לא-לוהים, הוא יחיד, ואין שני לו. הפסוק מלמד שא-לוהים
נמצא גם בשמים וגם בארץ, א-לוהים נמצא למעשה בכל מקום ביקום, ולכן בשום
מקום אין כח שישווה לא-לוהים. אין עוד מלבדו. מציאות הא-לוהים ממלאת את
כל היקום, וקיימת רק אחדותו.
מלכים א' (פרק ח, כג): "ויאמר, ה' אלוהי ישראל,
אין כמוך א-לוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת".
הסבר: פסוק זה מציין
גם הוא שאין דומה לא-לוהים בשום מקום ביקום, לא בשמים ולא בארץ. הא-לוהים
הוא אחד ויחיד גם בשמים וגם בארץ.
ישעיהו (פרק מה, ה): "אני ה' ואין עוד,
זולתי אין אלוהים. אאזרך ולא ידעתני, למען יידעו ממזרח שמש וממערבה
כי אפס בלעדיי: אני ה' ואין עוד, יוצר אור ובורא חושך,
עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה".
הסבר: בפסוק זה אומר
הא-לוהים שמלבדו אין עוד אלוהים ביקום ("אפס בלעדי"), והוא השולט היחיד
בבריאה ויוצר כל הדברים הקיימים, גם את מה שנראה לנו טוב וגם את מה שנראה
לנו רע.
ישעיהו (פרק מה, כא): "הלוא אני ה', ואין
עוד א-לוהים מבלעדיי, אל צדיק ומושיע אין זולתי, פנו אליי
והיוושעו כל אפסי ארץ, כי אני אל ואין עוד".
הסבר: פסוק זה מלמד שא-לוהים
הוא המושיע היחיד של בני-האדם, ומלבדו אף אחד לא יוכל לעזור ולהושיע
מצרה. הפסוק קורא לבני-האדם להתפלל לא-לוהים לבדו, לפנו אליו, וכך לזכות
לישועה, כי הא-לוהים הוא אחד ואין עוד אלוהים מלבדו כלל.
ישעיהו (פרק מג, י): "אתם עדי נאום ה', ועבדי
אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל,
ואחרי לא יהיה. אנוכי אנוכי ה', ואין מבלעדי מושיע".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים היה תמיד, לא היה לפניו אל ואחריו גם לא יהיה, ולכן הוא המושיע
היחיד. רק אליו ניתן לפנות לעזרה וישועה.
שמות (פרק טו, יא): "מי כמוך באלים, ה', מי
כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא, נטית ימינך תבלעמו ארץ, נחית
בחסדך, עם זו גאלת, ניהלת בעוזך אל נווה קודשך".
הסבר: בפסוק זה מהללים
בני-ישראל את הא-לוהים, שאין כמוהו בכל האלים (כלומר בכוחות האמיתיים
והדמיוניים של הטבע, כפי אמונת עובדי האלילים), שהוא לבדו עושה הכל, וגאל
את עם ישראל ממצרים.
התנ"ך חוזר ומדגיש פעם אחר פעם את יסוד האמונה היהודית, שא-לוהים הוא אחד
ואין מלבדו שום אל כלל. הביטוי "אין א-לוהים זולתך" נאמר פעמים רבות
בתנ"ך:
שמואל ב' (פרק ז, כב): "על כן גדלת ה' א-לוהים,
כי אין כמוך, ואין א-לוהים זולתך...".
תהילים (פרק עא, יט): "...אשר עשית
גדולות, א-לוהים, מי כמוך...".
תהילים (פרק פו, ח): "אין כמוך
בא-לוהים אדני, ואין כמעשיך. כל גויים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך
אדני, ויכבדו לשמך, כי גדול אתה, ועושה נפלאות, אתה א-לוהים לבדך".
ירמיהו (פרק י, ו): "מאין כמוך, ה',
גדול אתה וגדול שימך בגבורה, מילא ייראך מלך הגויים, כי לך יאתה, כי
בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם, מאין כמוך".
דברי הימים א' (פרק יז, כ): "ה' אין
כמוך, ואין א-לוהים זולתך".
דברי הימים ב' (פרק ו, יד): "ה' אלהי
ישראל, אין כמוך א-לוהים בשמים ובארץ, שומר הברית והחסד לעבדיך
ההולכים לפניך בכל ליבם".
מיכה (פרק ז, יח) "מי אל כמוך,
נושא עוון ועבר על פשע לשארית נחלתו".
ישעיהו (פרק סד, ג): "ומעולם לא שמעו,
לא האזינו, עין לא ראתה א-לוהים זולתך, יעשה למחכה לו".
הסבר: הלשון החוזרת
"מי כמוך" נועדה להראות שאין עוד כא-לוהים בשום יכולת, ואין שום כח אחר
מלבדו כלל. הנביא משתמש בלשון זו כדי שלא לזהות את הא-לוהים או להגדיר את
כוחו (אשר לא ניתן לתיאור בכלל). מכיוון שכוחו של הא-לוהים לא ניתן להאמר
במילים - מתוארת גדלותו של הא-לוהים על דרך ההשוואה והשלילה ("אין
זולתך", "מי כמוך"). אנו רואים שוב ושוב שא-לוהים הוא אחד, ואין מלבדו
שום כח ובעל יכולת כלל.
מלכים ב' (פרק יט, טו): "ויתפלל חיזקיהו לפני
ה' ויאמר... אתה הוא הא-לוהים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה
עשית את השמים ואת הארץ, ועתה ה' אלוהינו, הושיענו נא מידו, וידעו כל
ממלכות הארץ כי אתה ה' א-לוהים לבדך".
הסבר: פסוק זה מספר על
חזקיהו המלך אשר התפלל לפני הא-לוהים, וקרא לפניו שהוא הא-לוהים היחיד,
השולט בכל הממלכות, יוצר השמים והארץ, ורק ממנו ראוי לבקש עזרה וישועה,
כי הא-לוהים לבדו עושה ושולט בכל.
תהילים (פרק פג, טו): "כאש תבער יער וכלהבה
תלהט הרים, כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם, מלא פניהם קלון ויבקשו שימך
ה', יבושו ויבהלו עדי עד, ויחפרו ויאבדו, וידעו כי אתה שימך ה' לבדך,
עליון על כל הארץ".
הסבר: פסוק זה מדבר על
המאמינים באלילים, אשר יבהלו ויאבדו עד שיכירו כי הא-לוהים הוא לבדו שולט
בכל הארץ.
נחמיה (פרק ט, י): "אתה הוא ה', לבדך אתה
עשית את השמים, שמי השמיים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל
אשר בהם, ואתה מחייה את כולם, וצבא השמים לך משתחווים".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים לבדו יצר את השמים והארץ וגם שולט בהם ו"כל אשר בהם", והוא גם
"מחייה את כולם". בכך אנו למדים על שליטתו המלאה של הא-לוהים בכל הדברים
הקיימים.
מלכים א' (פרק ח, ס): "למען דעת כל עמי הארץ,
כי ה' הוא הא-לוהים אין עוד, והיה לבבכם שלם, עם ה' אלוהינו, ללכת
בחוקיו ולשמור מצוותיו כיום הזה".
הסבר: פסוק זה מדבר על
ידיעת אחדות הא-לוהים, כדי שכל העמים ידעו שאין עוד מלבד הא-לוהים שום אל
אחר כלל, הוא הא-לוהים האחד, וחובה עלינו ללכת בחוקיו ומצוותיו.
ירמיהו (פרק לא, לג): "כי כולם ידעו אותי
למקטנם ועד גדולם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור, דעו את
ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה', כי אסלח
לעוונם ולחטאתם לא אזכר עוד".
הסבר: פסוק זה מלמד כי
באחרית הימים, לכשתגיע הגאולה השלמה, ידעו כל בני-האדם בעולם שא-לוהים
הוא אחד, ולא יצטרכו עוד להחזיר בתשובה וללמד על קיום הא-לוהים, כי כולם
ידעו על קיומו בחוש, ואז יסלח הא-לוהים לחוטאי הדור וישיבם למוטב. מכאן
אנו למדים שהא-לוהים הסולח היחיד גם באחרית הימים, ויום יבוא וכולם ידו
בקיומו.
(נבואה זו סותרת לגמרי את הנצרות. לפיה רק הא-לוהים לבדו יסלח לחטאים
והעוונות, אנו רואים שכשהמשיח יתגלה יודו כל העולם שא-לוהים הוא אחד ואין
לו שותפים, ולא יצטרכו עוד ללמד שיש א-לוהים).
זכריה (פרק יד, ח): "והיה ה' למלך על כל הארץ,
ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
הסבר: פסוק זה מספר על אחרית
הימים, לכשתגיע הגאולה, ידעו כולם שהא-לוהים הוא מלך העולם, וכל העמים
יקבלו את מלכותו. ביום ההוא יכירו כולם בכך שא-לוהים הוא אחד, וגם שמו
הוא אחד, ללא חילוקים כלל.
הנביא למעשה אומר שבאחרית הימים יודו כולם בא-לוהים האחד שמולך על כל
הארץ, ואז יכירו כולם שא-לוהים הוא אחד ויחיד, וגם יקראו לו בשם אחד, ללא
חילוקים וללא סילופים.
* * *
הא-לוהים אינו אדם, ולא ניתן להשוותו לאדם:
ישעיהו (פרק נה, ח): "כי לא מחשבותי
מחשבותיכם, ולא דרכיכם דְּרָכָי, נאום ה', כי גבהו שמים מארץ - כן
גבהו דְּרָכָי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".
הסבר: פסוק זה מלמד כי
הא-לוהים אינו חושב כבני-האדם או פועל בני-האדם, אלא שמחשבתו של הא-לוהים
טהורה, גבוהה ונעלה עד אינסוף ממחשבת האדם ויצר לבו.
שמואל א' (פרק טו, כט): "וגם נצח ישראל, לא
ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם".
הסבר: פסוק זה מלמד שא-לוהים
הוא נצחי, ואינו דומה לבני-האדם המשקרים וחוזרים בהם מדעתם. הא-לוהים
אינו בן-אדם, ולא חוזר בו מהחלטתו והבטחותיו. פסוק זה נאמר מפי הנביא
שמואל לאחר הדחת שאול מהמלוכה, וזאת מכיוון ששאול לא נשמע לציווי המפורש
של הא-לוהים. שאול מבקש לחזור להיות מלך על ישראל, אז אומר לו הנביא
שא-לוהים אינו בן-אדם החוזר בו מהחלטותיו, ולכן שאול לא יוכל לחזור להיות
מלך בישראל. (אגב, מכאן אנו גם למדים שהפסוקים האומרים "א-לוהים ניחם"
אין הכוונה שא-לוהים חזר בו מכוונתיו או התחרט, כי הרי א-לוהים הוא נצחי
ולא חוזר בו מהבטחותיו ודעתו, אלא הכוונה היא לצער על מעשי האדם אשר
הביאו למידת הדין הזו, אותה לא ניתן לשנות).
ירמיהו (פרק ז, יט): "האותי הם מכעיסים
(?!), נאום ה', הלוא אותם למען בושת פניהם".
מבאר ה"מצודת דוד": "האותי - רוצה לומר וכי הכעס הוא בעבורי, כלומר וכי
מעשיהם מזיקים לי (?!), הלא הכעס יזיק להם כי יהיה להם לבושת ולכלימה".
הסבר: בפסוק זה אומר הא-לוהים
בלשון תמיהה כי בני-האדם מנסים להכעיס אותו, והרי פשוט ומובן שלא ניתן
לפגוע בא-לוהים או "לפגוע ברגשותיו". הפסוק מסביר שכל מעשיהם הרעים של
בני-האדם כנגד הא-לוהים מביישים ופוגעים רק בעושים אותם.
מלאכי (פרק ג, ו): "אני ה', לא שניתי".
הסבר:
פסוק זה מלמד שא-לוהים אינו משתנה, אינו שמח או כועס כבני האדם,
וכמובן אינו משנה את דעתו. א-לוהים הוא אחד ורצונו אחד, וחד הם - כי
א-לוהים הוא נצחי ואינו משתנה לעולם.
וכך גם לימדו אותנו חז"ל בפרקי אבות (פרק ד, כב):
"לידע ולהודיע להיוודע שהוא היוצר, והוא הבורא,
והוא המבין, והוא הדיין, והוא עד, והוא בעל דין, והוא עתיד לדון. שאין
לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שוחד - שהכול
שלו. ודע, שהכול בא לחשבון".
הסבר: חז"ל לימדו
אותנו לפני 2000 שנה בקירוב, שא-לוהים עושה הכל ושופט את כל בני-האדם,
הוא רואה הכל ולא שוכח דבר, ולא טועה בדין או לוקח שוחד, כי הכל בידיו,
ודבר לא נעלם ממנו.
וכך גם מסביר הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה, יב):
"כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא, אינו יודע
בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהן ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו
ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורייו. וכשם
שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי"
- כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אומר "כי לא
מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי". וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע
היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם".
הסבר: הרמב"ם מסביר את
אמונת התורה, שא-לוהים אינו כמו בני-האדם, אלא הוא ודעתו אחד הם, ולכן
הוא אינו משתנה או משנה את דעתו, כפי שלימדה אותנו התורה והנביאים, ואין
ביכולת האדם להבין את הבורא וגודל כוונותיו.
* * *
הא-לוהים הוא חסר גוף, ואין לו דמות או מראה:
בראשית (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים
את השמים ואת הארץ".
הסבר: לפי המקרא
הא-לוהים היה לפני כל דבר אחר, והוא יצר את היקום כולו, מה שאומר
שהא-לוהים עצמו לא כפוף ליקום. יוצר החומר אינו כפוף לחומר. הוא מגביל
היקום והמרחב והזמן ולכן הוא עצמו אינו מוגבל ליקום והמרחב והזמן, ומכאן
פשוט הדבר שא-לוהים אינו בעל גוף או דמות.
דברים (פרק ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא
הא-לוהים - אין עוד מלבדו".
ספר דברים (פרק ו, ד): "שמע ישראל,
ה' אלוהינו ה' אחד".
ישעיהו (פרק מג, י): "אתם עדי נאום ה',
ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא
נוצר אל, ואחרי לא יהיה. אנוכי אנוכי ה', ואין מבלעדי מושיע".
הסבר: אם היה לא-לוהים
דמות או גוף, זאת אומרת שהיה אל אשר קדם לו וקבע את צורתו ואת דמותו.
התורה כמובן מלמדת שא-לוהים הוא אחד ויחיד, הוא יצר את הכל ושולט על הכל,
אין שני לו, אין אל שקדם לו או שיהיה אחריו. א-לוהים אינו מוגבל לדבר,
והוא השולט בכל היקום וקובע את הצורות והחוקים של כל דבר קיים. מכיוון
שא-לוהים אינו מוגבל לדבר, ואין אל שקדם לו, אז מובן שהוא גם לא מוגבל
לצורה או דמות, פשוט, כי אף אחד לא יצר את הא-לוהים או קבע לו גוף ודמות.
הא-לוהים היה תמיד, הוא נצחי, והוא היוצר הבלעדי של כל הקיים, ולכן פשוט
ומובן שאין שום כח אחר שמגביל אותו בדבר, לא בכח, לא בגודל, לא בצורה ולא
בדמות.
שמות (פרק לב): "וירא העם כי בושש משה לרדת מן
ההר... ויקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה
אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים... ויחל משה את פני ה' אלהיו,
ויאמר, למה ה' יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים, בכח גדול וביד
חזקה... וינחם ה' על הרעה, אשר דיבר לעשות לעמו... ויחר אף משה, וישלך
מידו את הלוחת, וישבר אותם תחת ההר. ויקח את העגל אשר עשו, וישרף
באש... ויפל מן העם ביום ההוא, כשלושת אלפי איש... ויהי ממחרת,
ויאמר משה אל-העם, אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה', אולי
אכפרה בעד חטאתכם".
הסבר: פסוקים זה
מתארים את עשיית עגל הזהב, לאחר שחשבו בני-ישראל שמשה לא ישוב אליהם. מן
הפסוק אנו למדים שעם ישראל ביקש לעבוד את הא-לוהים באמצעות עגל הזהב,
כשהם רואים ב"עגל המסכה" הזה את "אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
החוטאים לא חשבו לרגע לעבוד אלים אחרים, אלא חשבו לעבוד את הא-לוהים
באמצעות עגל הזהב. והנה ראינו שעל החטא הנורא הזה נשברו הלוחות וביקש
הא-לוהים להכחיד את עם ישראל.
פרק זה מלמד אותנו את החטא האיום של בניית עגל הזהב, והפנייה לא-לוהים
דרך פסל ודמות. מובן כי אם היה לא-לוהים גוף ופנים, היו יכולים בני-ישראל
לעשות תמונות ופסלים כפי שעשו כל עובדי האלילים, כדי לפנות לא-לוהים
דרכם. אך התורה אסרה זאת מכל וכל, כי לא-לוהים אין דמות וזהו חטא חמור
ביותר לעבוד את הא-לוהים כבעל דמות וגוף.
שמות (פרק כ, ב-ה): "אנוכי ה' אלוהיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני, לא
תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים
מתחת לארץ, לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנוכי ה' אלוהיך...".
הסבר: זוהי למעשה
המצווה הראשונה בעשרת הדברות, לעבוד את ה' ללא דמות ולא לנסות לצייר אותו
בשום תבנית או ציור אפשריים, ואפילו לא באמצעות סמל המייצג אותו. עשרת
הדיברות תמיד היוו טקסט משמעותי ביותר עבור בני-העם היהודי, מאז נתקבלו
בהר סיני מפי הא-לוהים, ואפילו מי שאינם שומרי מצוות מכירים אותם. והנה,
ראינו בעינינו שכבר בשתי הדיברות הראשונות הא-לוהים מתגלה כמי שאין לו
גוף או דמות הגוף, ואסור לעובדו או להאמין בו באמצעות ציור או פסל, כי
אין לו דמות או גוף כלל.
דברים (פרק ד, טו): "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,
כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש,
פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה, תבנית כל
בהמה אשר בארץ, תבנית כל ציפור כנף אשר תעוף בשמים, תבנית כל רמש
באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ, ופן תשא עיניך השמימה וראית את
השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת והשחווית להם ועבדתם -
אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים".
הסבר: פסוקים אלו
מזהירים בצורה חמורה ומפורשת שלא לצייר את הא-לוהים או לדמיין אותו, ואף
מדגישה שעם ישראל לא ראו כל תמונה בהתגלותו של הא-לוהים אליהם, כי
לא-לוהים אין גוף או דמות, ולכן אסור לציירו או לפסל אותו בדמות או צורה
- בין של זכר, נקבה, בהמה, ציפור, יצור ארצי, כוכב או כל דבר מוחשי אחר
בשמים ובארץ - כי הא-לוהים אינו דומה לשום דבר, חי או דומם ביקום כולו!
פסוקים אלו לא רק מלמדים שהא-לוהים אחראי ליצירת היקום וכל הכוכבים, אלא
שאין לו שום צורה או דמות כלל, ולא ניתן להשוותו לשום יצור בכדור הארץ או
בחלל החיצון. המילים "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם" מלמד
שההתגלות האלוקית היתה ללא ראיית כל צורה או דמות של הא-לוהים, כי אין
לא-לוהים שום גוף או דמות. לכן הצטוו ישראל שלא לצייר או לפסל את
הא-לוהים בשום דרך.
דברים (פרק ה, ז): "לא תעשה לך פסל כל תמונה
אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ, לא תשתחווה להם ולא
תועבדם, כי אנוכי ה' אלוהיך".
הסבר: פסוק זה מדגיש שא-לוהים
אינו דומה לשום יצור, בין בשמים ממעל ובין בארץ מתחת, ולכן אסור לעבוד
ולהתפלל לשום יצור או גוף בשמים ובארץ. מכיוון שאין לא-לוהים שום דמות -
אסור לעובדו באמצעות סמל או דמות, ואסור להאמין בשום סוג אחר של אל בעל
דמות.
שמות (פרק כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם".
הסבר: בפסוק זה אומר
הא-לוהים שהוא נמצא בתוך עם ישראל, וישרה שכינתו ממקום קודש הקודשים
במקדש. הא-לוהים לא אומר שהוא ישכון "בתוכו" אלא "בתוכם", כי מובן שבעל
גוף לא יכול לשכון בתוך רבים. הא-לוהים משרה את שכינתו לכל עם ישראל.
ישעיהו (פרק מ, יח): "ואל מי תדמיון אל ומה
דמות תערכו לו (?!), הַפסל נסך חרש, וצורף בזהב ירקענו".
הסבר: בפסוק זה אומר
הנביא בצורה פשוטה שלא ניתן אפילו לדמיין את הא-לוהים, לא ניתן לפסל
אותו, כי אין לו שום דמות או גוף בכלל. הנביא קורא - "ואל מי תדמיון אל?"
- כלומר למי תוכלו להשוות את הא-לוהים, שהרי שום יצור או גוף ביקום אינו
דומה לו, וחוזר הנביא ואומר - "ומה דמות תערכו לו?" - כלומר איזו צורה או
ציור תוכלו לערוך לא-לוהים, שהרי אין לו צורה או דמות בכלל. הנביא מסביר
מפורשות שלא ניתן אפילו "לדמיין" את הבורא, ולא לפסל אותו, כי אין לו שום
דמות או דמיון כלל.
ישעיהו (פרק מ, כה): "ואל-מי תדמיוני,
ואשווה (?!)... שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
הסבר: הנביא אומר בשם
הא-לוהים, כי לא ניתן לדמיין אותו בכלל, ולא להשוות אותו לשום דבר שקיים
ביקום. הפסוק קורא לבני-האדם להביט בשמים ובכוכבים ולשאול את עצמם מי ברא
את היקום, כי מובן שיש בורא ליקום, ומובן לא פחות שמי שברא היקום אינו
דומה לשום דבר ביקום, ולכן לא ניתן להקטין אותו למימדים גשמיים של צורה
או דמות הנמצאים בארץ או בשמים - כי יצר את כולם.
האמונה בא-לוהים שאין לו גוף או דמות, הנמצא בכל מקום ובכל זמן, היתה
חדשה בימי קדם, אשר התרגלו לעבודת האלילים והפסלים. אפילו בני-העם היהודי
נכשלו בכך ויצרו את פסל הזהב והשתחוו לו. בני-האדם מטבעם מעדיפים להתייחס
לא-לוהים כאל יצור בעל דמות וגוף, כי הרבה יותר קל לפנות ליצור שניתן
לדמיין ולצייר, מאשר לא-לוהים הנמצא בכל מקום ובכל זמן.
האמונה בא-לוהים מופשט חסר גוף או צורה, היא אמונה שהתקשו בני-האדם לקבל,
במיוחד מתוך התרבויות האליליות מהן יצאו. אין ספק שבמעמד הר-סיני ניתנו
לעם היהודי חוקים ואמונה שלא היו כדוגמתם, ום דורות רבים לאחר מכן.
אילולא היה עם ישראל מתחייב במעמד הר-סיני לאמונה שכזו, היתה ממשיכה
עבודת האלילים והתפילה בפני פסלים, לנוהג נפוץ בכל מקום גם היום. רק
בזכות התורה, נטשו עמים רבים מרחבי העולם את אמונותיהם הפרימיטיביות
באלילים ארציים בעלי גוף ודמות, ומאמינים כיום בא-לוהים האחד והיחיד שאין
לו גוף או דמות הגוף, ולא ניתן לדמיינו כלל.
* * *
א-לוהים נמצא בכל מקום, ושולט על הכל:
בראשית (פרק א, א): "בראשית ברא א-לוהים
את השמים ואת הארץ".
הסבר: אנו רואים כי
לפי התנ"ך הא-לוהים אינו תלוי בחומר, הוא יוצר החומר, ומלבדו לא היה קיים
דבר. מכיוון שהא-לוהים אינו תלוי בחומר, הוא גם אינו עשוי חומר בעצמו.
המקרא חוזר ומדגיש בפסוקים רבים את עליונותו ואחדותו של הא-לוהים על פני
כל והיצורים והגופים הקיימים. מובן כי מי שאינו כפוף לחומר ולגבולות
החומר, גם אינו חומרי או מוגבל בעצמו לעולם והיקום. א-לוהים הוא יוצר
החומר והזמן, ולכן הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, רואה הכל ושומע הכל.
שמות (פרק יא): "ויאמר ה' אל משה, עוד נגע אחד
אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן יְשַׁלח אתכם מזה, ויאמר משה - כה אמר
ה' - כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים,
מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, וכל בכור בהמה,
והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף,
ולכל בני ישראל - לא יחרץ כלב לשונו, למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר
יַפְלֶה ה' בין מצרים ובין ישראל...", שמות (פרק יב, כט):
"ויהי בחצי הלילה, וה' היכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על
כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה, ויקם פרעה לילה,
הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם
מת, ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני
ישראל ולכו עיבדו את ה' כדברכם".
הסבר: מכת בכורות
המתוארת בספר שמות, מראה כי הא-לוהים נמצא בכל מקום ובכל זמן, ואין
לידיעה שלו גבולות. בחצות הלילה נהרגו כל בכורי מצרים ברגע אחד על ידי
הא-לוהים, מה שמלמד כי הא-לוהים נמצא בכל מקום (מובן בעל גוף לא יכול
להיות בכל מקום בו-זמנית). כדי להרוג את כל בכורי מצרים היה צריך
הא-לוהים להיות בכל מקום גם בעבר, כדי לדעת מי בכור ומי לא, וכן עליו
לזכור כל אדם ואת הוריו כדי לדעת האם הוא בכור או לא. כל אלו מוכיחים
שהא-לוהים נמצא בכל ויודע הכל, ושולט על כל לידה ומוות, ולא נסתר ממנו
דבר.
דברים (פרק ד, לט): "וידעת היום, והשבות אל
לבבך, כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד".
הסבר: מובן שבעל גוף
לא יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית, בשמים ובארץ. פסוק זה למעשה מלמד
שא-לוהים נמצא בכל מקום, בשמים ובארץ בו-זמנית, ואין מלבדו שום אלוהים
אחר. א-לוהים נמצא בכל מקום, ועל כן הוא רואה ויודע את הכל.
יהושע (פרק ב, יא): "ונשמע וימס לבבנו, ולא קמה
עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלוהיכם הוא א-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ
מתחת".
הסבר: גם פסוק זה מלמד
שא-לוהים נמצא בשמים ובארץ בו-זמנית, רואה הכל ושולט על הכל תמיד.
דברים (פרק ד, לו): "מן השמים השמיעך את
קולו ליסרך, ועל הארץ הראך את אישו הגדולה, ודבריו שמעת מתוך
האש".
הסבר: פסוק זה מתאר את
ההתגלות של הא-לוהים לעם ישראל, בה הראה ה' כי הוא פועל גם בשמים וגם
בארץ בו זמנית, ושולט על הכל.
שמות (פרק כ, ה-ו): "ועושה חסד לאלפים, לאוהבי
ולשומרי מצוותי. לא תישא את שם ה' א-לוהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר
ישא את שמו לשוא".
הסבר: הדיברה השנייה
מזהירה שלא לומר את שמו של הא-לוהים לשוא, אלא רק בתפילה והלימוד. פסוק
זה גם מלמד שהא-לוהים נמצא בכל מקום ושומע את כל מה שהאדם מוציא מפיו,
וכן, שאסור בשום אופן אפילו להזכיר את שם הא-לוהים לבטלה, מרוב קדושתו של
מי שאמר והיה עולם. שתי הדיברות הראשונות בעשרת הדיברות מוציאות כל
אפשרות של הגשמת הא-לוהים, התיאור שלו כבעל דמות ובעל גוף, או כל
התייחסות אליו כאל יצור ארצי וחומרי.
דברים (פרק י, יד): "הן ל-ה' אלוהיך השמים
ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים מושל בכל היקום כולו, בחלל, בשמים ובארץ, ובכל הדברים הקיימים.
גם פסוק זה מלמד על שליטתו של הבורא, הנמצא בכל מקום ושולט בכל.
בראשית (פרק יד, יט-כב): "ויברכהו ויאמר, ברוך
אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ... ויאמר אברם אל מלך סדום,
הרימותי יד אל ה' אל עליון, קונה שמים וארץ".
הסבר: פסוקים אלו
מראים שהשמים והארץ שייכים לא-לוהים, והוא מושל בהם.
בראשית (פרק כד, ג): "ואשביעך ב-ה' אלוהי
השמים ואלוהי הארץ".
הסבר: פסוק זה מלמד גם
הוא, שא-לוהים נמצא גם בשמים וגם בארץ, ושולט על הכל.
דברים (פרק ג, כג): "ואתחנן אל ה' בעת ההוא
לאמור, אדוני ה', אתה החילותָ להראות את עבדך את גודלך, ואת ידך החזקה,
אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים נמצא בשמים ובארץ ושולט על הכל, ואין עוד אל שנמצא בשמים ובארץ
ושולט עליהם.
מלכים א' (פרק ח, כג): "ויאמר, ה' אלוהי ישראל,
אין כמוך א-לוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת".
הסבר: פסוק זה מלמד
שאין דומה לא-לוהים בשמים ובארץ, כי א-לוהים נמצא בכל מקום ושולט על הכל.
אין כמו א-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כי הא-לוהים נמצא בכל מקום
ושולט על הכל לבדו.
ירמיהו (פרק כג, כד): "אם יסתר איש במסתרים,
ואני לא אראנו (?!), נאום ה', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא,
נאום ה'".
הסבר: פסוק זה אומר
מפורשות, שא-לוהים מלא את כל השמים והארץ, ונמצא בכל מקום, ולכן איש לא
יכול להסתתר מפניו.
וכן לימדו אותנו חז"ל במפורש (מסכת ברכות, דף י, א):
"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף
נשמה מלאה את כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה
ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו - אף נשמה
זנה את כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה, מה הקדוש ברוך
הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים". וכך גם נאמר
בבראשית רבה (פרק ב, כו): "תבוא הנפש שהיא רואה
ואינה נראית, ותקלס להקב"ה שהוא רואה ואינו נראה".
הסבר: חז"ל לימדו אותנו
שא-לוהים מלא את כל העולם כולו, נמצא בכל מקום תמיד, והמשילו זאת - כפי
שהנשמה ממלאת את כל גוף האדם, כך הא-לוהים מלא את כל העולם כולו.
וכן הסביר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, א):
"ואילו היה היוצר גוף וגוייה, היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין
לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית, יש לכוחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו
הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כוחו כח
גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות, כדי שיהא נחלק
ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה,
שנאמר ה' אלהינו ה' אחד".
הסבר: הרמב"ם הסביר
שכוחו של הא-לוהים אינו מוגבל ואין לו סוף, ולכן מובן שהוא אינו גוף,
מכיוון שהגוף הוא מוגבל ומתכלה. וא-לוהים אין לו כח, כי כוחו קיים תמיד,
ושום דבר בעולם לא יוכל לשנותו, ומכיוון שאין לא-לוהים גוף ואין לו
חילוקים, אז הוא חייב להיות אחד, וחובה עלינו לדעת זאת כפי שמצווה התורה.
* * *
א-לוהים יודע הכל, ודבר לא נסתר ממנו:
בראשית (פרק א, א)
"בראשית ברא א-לוהים את
השמים ואת הארץ".
הסבר:
מובן
שא-לוהים אשר יצר את השמים והארץ, נמצא בכל מקום ושולט על הכל, גם רואה
את הכל, שומע הכל ויודע הכל.
בראשית (פרק ד, ח):
"ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו,
ויאמר ה' אל קין, אי הבל אחיך (?), ויאמר - לא ידעתי, השומר אחי אנוכי
(?!). ויאמר -
מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה...
ויאמר קין אל ה': גדול עווני מנשוא, הן גרשת אותי היום מעל פני
האדמה,
ומפניך אֶסָּתֵר
(?!)".
הסבר:
לאחר
שקין הורג את הבל, פונה הא-לוהים לקין כדי לראות האם יודה על חטאו, לכן
הוא שואל אותו "היכן הבל אחיך?", קין עונה בעזות "לא ידעתי, השומר אחי
אנוכי?!". אז קובע הא-לוהים את עונשו של קין, וקין המודה באמת מבקש
מא-לוהים רחמים ואומר "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, ומפני אסתר".
הפעם קין מודה שלא ניתן להסתתר מא-לוהים, כי הא-לוהים נמצא בכל ויודע הכל.
שמות
(פרק כ, ו): "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא,
כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא".
הסבר:
מן
הדיברה השנייה בעשרת הדיברות אנו למדים שהא-לוהים נמצא בכל מקום ויודע את
כל מה שהאדם אומר או עושה, גם בחדרי חדרים. לא יוכל אדם לשאת את שמו של
הא-לוהים לשוא, והא-לוהים לא ידע זאת. לכן הא-לוהים מזהיר שאיש לא ישא את
שמו לשוא, כי הוא נמצא בכל מקום, שופט כל אדם ואדם, נותן שכר ומעניש.
תהילים (פרק צד, ח):
"בינו, בערים בעם, וכסילים, מתי תשכילו.
הנוטע אזן - הלא ישמע, אם יצר עין - הלא יביט".
הסבר:
פסוק
זה בא במטרה להוכיח את הטפשים שחושבים שא-לוהים לא רואה ושופט אותם.
בפסוק זה מסביר המחבר שא-לוהים רואה ושומע את כל מה שבני-האדם עושים, כי
הוא יוצר האדם.
ירמיהו (פרק כג, כד):
"אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו (?!),
נאום ה',
הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא,
נאום ה'".
הסבר:
בפסוק זה אומר הא-לוהים במפורש שהוא נמצא גם בשמים וגם בארץ, וממלא את כל
היקום, ולכן איש לא יכול להסתתר מא-לוהים. א-לוהים נמצא בכל מקום, רואה
את הכל ויודע הכל.
בראשית (פרק יח, י):
"ויאמר, שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה
אשתך.
ותצחק שרה
בקירבה
לאמור - אחרי בלתי היתה לי עדנה, ואדוני זקן,
ויאמר ה' אל אברהם - למה זה צחקה שרה
לאמור האף אמנם אלד
ואני זקנתי, היפלא מ-ה' דבר...".
הסבר:
מפסוקים אלו אנו רואים כי הא-לוהים יודע את כל מה שעושה וחושב כל אדם,
ואפילו בחדרי חדרים, ואפילו בחדרי לבו ומחשבתו הפנימית ביותר.
א-לוהים יודע גם את מחשבות בני-האדם:
תהילים (פרק צד, ח):
"בינו בערים בעם, וכסילים מתי תשכילו, הנוטע
אוזן - הלא ישמע, אם יצר עין - הלא יביט, היסר גויים -
הלא יוכיח, המלמד אדם דעת. ה' ידע מחשבות אדם,
כי המה הבל, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו...".
תהילים (פרק יט, ב):
"השמים מספרים כבוד אל... מקצה השמים מוצאו
ותקופתו על קצותם,
ואין נסתר מחמתו...
שגיאות מי יבין, מנסתרות נַקֵּנִי..."
-
אין דבר
הנסתר מהא-לוהים.
משלי
(טו, יא): "שאול ואבדון נגד ה',
אף כי ליבות בני אדם".
ירמיהו (פרק יא, כ):
"וה' צבאות שופט צדק,
בוחן כליות ולב".
ירמיהו (פרק יז, י):
"אני ה' חוקר לב, בוחן כליות,
ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו".
ירמיהו (פרק כ, יב):
"וה' צבאות בוחן צדיק,
רואה כליות ולב"
ירמיהו (פרק לב, יח): "האל הגדול הגיבור, ה'
צבאות שמו, גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני
אדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו".
דברי הימים א' (פרק כט, יז): "וידעתי
אלוהיי - כי אתה בוחן לבב, ומישרים תרצה".
מלכים א' (פרק ח, לט): "ואתה תשמע
השמיים מכון שיבתך, וסלחת ועשית, ונתת לאיש ככל דרכיו, אשר תדע את
לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם".
דברי הימים ב' (פרק ו, ל): "ואתה תשמע
מן השמיים מכון שיבתך וסלחת, ונתת לאיש ככל דרכיו, אשר תדע את לבבו,
כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם".
הסבר: פסוקים אלו
מלמדים שא-לוהים יודע את לב האדם ומחשבותיו, ושופט כל אדם גם על הרהורי
לבו וכוונותיו. דבר לא נסתר מא-לוהים.
עמוס (פרק ט): "...לא ינוס להם נס ולא ימלט להם
פליט, אם יחתרו בשאול - משם ידי תקחם, ואם יעלו השמים - משם אורידם, ואם
יחבאו בראש הכרמל - משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיני - בקרקע הים -
משה אצוה את הנחש ונשכם, ואם ילכו בשבי לפני אוייביהם - משם אצוה את החרב
והרגתם...".
הסבר: פסוקים אלו
מלמדים שלא ניתן לברוח מהעונש של הא-לוהים, ולא ניתן להסתתר מפניו.
בפסוקים אלו אנו רואים שא-לוהים שולט על כל הבריאה כולה, ואין דבר נסתר
ממנו. גם אם יעלה האדם לשמים, יתחבא במערות או בקרקע הים או
בבית-האסורים, הא-לוהים יקחהו משם, כי לא ניתן להסתתר מא-לוהים.
קוהלת (פרק יב, ז): " והרוח תשוב אל
הא-לוהים אשר נתנה... את הא-לוהים
ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה הא-לוהים יביא
במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע"
הסבר: שלמה המלך מלמד שהא-לוהים ישפוט את האדם על כל מעשיו, גם
המעשים הנסתרים, בין טובים ובין רעים.
וכן לימדונו חז"ל (מסכת אבות, פרק ב, א):
"...והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, והסתכל
בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך - עין רואה,
ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".
הסבר: חז"ל מזהירים את
האדם, שכל מעשיו נצפים ונשמעים על ידי הבורא, והכל נכתב ויובא ביום דינו.
* * *
א-לוהים שופט את כל בני-האדם, ונותן שכר ועונש לנשמות בעולם הבא:
בראשית (פרק ב, ז): "ויצר ה' אלוקים את האדם
עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה".
הסבר: פסוק זה מלמד שהאדם נברא עם נשמה מיוחדת, שנפח בו הא-לוהים.
הא-לוהים הוא כידוע נצחי, ולכן גם נשמת החיים היא נצחית ללא ספק. הגוף
אמנם מת ושב אל העפר, אך הנשמה שנפח הא-לוהים באדם חוזרת אליו, כפי שגם
מסביר קהלת בקיצור (פרק יב, ז): "וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב את
האלוקים אשר נתנה". ופשוט הדבר מן התורה, שכך היא המציאות.
בראשית (פרק ג, כב): "ויאמר א-לוהים, הן האדם
היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל
וחי לעולם".
הסבר: לאחר החטא, העניש הא-לוהים את האדם וגירש אותו מגן-העדן. בכך
איבד האדם את האפשרות לחיות לנצח בגופו האנושי, אלא ימות האדם וגופו ישוב
אל האדמה, ורוחו הנצחית של האדם תשוב אל הא-לוהים רק בעולם הבא. פסוק זה
מלמד על הרעיון של חיים נצחיים לאדם.
בראשית (פרק ד, י): "קול דמי אחיך
צועקים אליי מן האדמה".
הסבר: קול הבל צועק אל הא-לוהים לאחר מותו. בפסוק זה מוכיח הא-לוהים
את קין על הריגת אחיו, ומלמד בלשון מרומזת שהאדם חי גם לאחר מותו, ומצטער
על מה שנעשה לו.
בראשית (פרק ה, כג): "ויתהלך חנוך את הא-לוהים
ואיננו, כי לקח אותו א-לוהים".
הסבר: בדור המבול חטאו אנשים רבים, בין השאר, בגלל שחיו שנים רבות.
חנוך היה מיוחד ביותר, כי הוא הלך בדרך ישרה. מסיבה זו הא-לוהים לקח אותו
בצעירותו, לפני שמלאו לו שנים רבות כמו שאר אנשי דורו. מכאן ניתן ללמוד
על העולם הבא, שהוא מקום השכר האמיתי, אליו לוקח הא-לוהים את האדם לאחר
מותו - ובמיוחד צעירים אשר נפטרו בטרם עת, כי הם השלימו את תפקידם בעולם
הזה כמו חנוך. השוו גם לאליהו הנביא, אשר עלה בסערה השמיימה, ולא מת
מעולם (מלכים ב, ב).
בראשית (פרק ט, ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם
- אדרוש. מיד כל חיה - אדרשנו. ומיד האדם מיד איש אחיו - אדרוש את
נפש האדם".
הסבר: ניתן להבין מהפסוק שהא-לוהים דורש (כלומר מעניש) את האנשים
הלוקחים את הנפשות של עצמם (כלומר מתאבדים), הא-לוהים מעניש את בעלי
החיים ההורגים בני-אדם (הבטחה זו ניתנה רק בדור ההוא), וא-לוהים יעניש כל
אדם הרוצח את אחיו. אך כיצד יעניש הא-לוהים את מי שלוקח את נפש עצמו?
מובן כי לא ניתן להעניש אדם מת, אלא רק אם נפשו עדיין חיה בעולם הבא.
ומכאן שהמתאבד אינו נעלם, אלא חי ויענש על חטאו המר מיד הא-לוהים.
בראשית (פרק לה, יח): "ויהי בצאת נפשה
כי מתה".
הסבר: פסוק זה נאמר על פטירת רחל, ומלמד כי במות הגוף יוצאת הנפש מן
האדם (הרוח של האדם).
מקום האבות והצדיקים לאחר המוות:
בראשית (פרק טו, טו): "ואתה תבוא אל אבותיך
בשלום תקבר בשיבה טובה" (- נאמר על אברהם).
בראשית (פרק כה, ח): "ויאסף אל עמיו"
(- נאמר על אברהם).
בראשית (פרק לה, כט): "וישכב את אבותיו"
(- נאמר על יצחק).
בראשית (פרק מז, ל): "ושכבתי עם אבותי,
ונשאתני ממצרים וקברתני" (- נאמר על ידי יעקב).
דברים (פרק לב, מט): "עלה אל הר העברים הזה...
ומת בהר אשר אתה עולה שמה והֵאָסֵף אל עמיך, כאשר מת אהרון אחיך
בהר ההר, ויאסף אל עמיו" (- נאמר למשה).
מלכים א' (פרק א, כא): "והיה כשכב אדוני המלך
עם אבותיו" (- נאמר לדוד המלך).
מלכים א' (פרק ב, י): "וישכב דוד עם אבותיו,
ויקבר בעיר דוד" (נאמר על דוד המלך).
הסבר: פסוקים אלו מלמדים בצורה ברורה כי יש מקום מיוחד לצדיקים בעולם
הבא, אליו נאספים כל האבות. אנו רואים שהביטוי "יאסף אל עמיו" נאמר גם על
מי שלא נקברו במקום אחד, כמו משה רבינו, אהרון הכהן, ודוד המלך. יעקב
עצמו אומר "ושכבתי עם אבותי, ונשאתני ממצרים וקברתני" - כלומר יעקב מסביר
שהוא קודם כל יאסף אל עמיו בעולם הבא, ואת גופו הוא מבקש לקחת ממצרים
ולקבור בארץ ישראל. פסוקים דוגמת אלו חוזרים שוב ושוב במהלך התנ"ך,
ומלמדים על האמונה הפשוטה בנשמה החוזרת לבורא במות הגוף, ונאספת למקום
הנשמות. מסיבה זו בדיוק, מזהירה התורה על חטאים רבים ש"תכרת הנפש ההיה
מעמיה" - כלומר, החטא יגרום שנפש החוטא לא תאסף במותו לנשמות עם ישראל
והאבות. המילה "ויאסף" נאמרה במקומות רבים, וכוונתה הוא לנפש האדם העוזבת
את הגוף וחוזרת לא-לוהים, כפי שנאמר גם בספר איוב (פרק לד, יד): "רוחו
ונשמתו אליו יאסוף".
הכרתת הנפש מן התורה:
שמות (פרק יב, יט): "ונכרתה הנפש ההיא
מעדת ישראל".
ויקרא (פרק ז, כז): "ונכרתה הנפש ההיא
מעמיה".
ויקרא (פרק כג, ל): "והאבדתי את הנפש
ההיא מקרב עמה".
במדבר (פרק טו, ל): "ונכרתה הנפש ההיא
מלפני".
הסבר: על עבירות רבות בתורה נאמר כי נפשו של האדם תיכרת מעם ישראל,
על אף שלא הורגים עליהן בשום דרך, ועוברי כריתות רבים חיים עד גיל שיבה.
מכאן ניתן להבין את הזהרת התורה, שאין הכוונה למות הגוף (הרי כתוב "הנפש
ההיא"), אלא לכריתת הנפש של האדם בעולם הבא על ידי הא-לוהים. מה שגם
אומר, שיש מקום מיוחד לכל נפשות עם ישראל בעולם הבא. וכעת גם יובן הביטוי
הנפוץ על הנפטרים בתורה - "ויאסף אל עמיו". מכאן החוטא לא יצטרף אל עמו
במותו, בעולם הבא.
האיסור לפנות אל המתים:
דברים (פרק יח, יא): "לא תלמד לעשות כתועבות
הגויים ההם, לא ימצא בך... וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, ודורש אל
המתים",
ויקרא (פרק כ, כז): " ואיש או אישה, כי יהיה
בהם אוב או יידעוני - מות יומתו".
ישעיהו (פרק ח, יט) נאמר: "וכי יאמרו אליכם,
דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל א-לוהיו
ידרוש בעד החיים ובעד המתים".
הסבר: בפסוקים אלו אוסרת התורה לתקשר אל המתים ולבקש לדבר איתם. אוב
וידעוני הם למעשה מדיומים ומתקשרים בשפת התורה, אותם אוסרת התורה. ההגיון
אומר, שהאיסור לדרוש אל המתים מן התורה, מלמד שניתן לדרוש אל המתים.
ומכאן שיש עולם הבא, אלא שאסור לנו לנסות לתקשר עם המתים בעולם הבא. וזו
מצווה מן התורה ממש, כפי שגם כתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק יא, הלכה
יז): "כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו - לוקה". מכאן
אנו רואים שניתן לפנות אל המתים ולדבר איתם לפי התורה, אלא שאסור לעשות
זאת. בפסוק בספר ישעיהו נאמר במפורש שעלינו לפנות אל א-לוהים, ולא אל
המתים, ולדרוש רק מא-לוהים את טובת המתים ("הלא אל א-לוהיו ידרוש בעד
החיים ובעד המתים"!). מכאן אנו רואים שיש שמחה וצער גם למתים, ויש לדרוש
את שלומם מן הא-לוהים (לדוגמה באמצעות תפילה, קדיש, חסדים לעילוי נשמת
ויוצא באלה).
שמות (פרק לג, כ): "כי לא יראני האדם וחי".
הסבר: בפסוק זה אומר הא-לוהים כי שום אדם לא יכול לראות את הא-לוהים
בחייו. מפסוק זה ניתן ללמוד שהאדם לא רואה את הא-לוהים בחייו, אך יראה
אותו במותו.
דברים (פרק ח, ב): "ויאכלך את המן אשר לא ידעת
ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על
כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
דברים (פרק ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את
החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע, אשר אנוכי מצווך היום לאהבה את
ה' אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו, וחיית ורבית
ובירכך ה' אלוהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ואם יפנה לבבך ולא תשמע
ונידחת והשתחווית לאלוהים אחרים ועבדתם, הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון,
לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן לבוא שמה לרשתה. העידותי
בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה,
ובחרת בחיים - למען תחיה, אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוהיך, לשמוע
בקולו ולדובקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך - לשבת על האדמה אשר
נשבע ה' לאבותיך לאברהם, ליצחק וליעקב לתת להם".
הסבר: פסוקים אלו מלמדים על
התכלית של האדם בעולם הזה, הבחירה בין הטוב והרע, הקובעים את מצבו של
האדם, את שכרו ואת עונשו.
שמואל א' (פרק ה, פסוק כט): "והייתה נפש
אדוני (-דוד) צרורה בצרור החיים את ה' א-לוהיך, ואת נפש
אוייביך יקלענה בתוך כף הקלע".
הסבר: בפסוקים אלו מברכת אביגיל את דוד שנשמתו תזכה להיות קרובה
לא-לוהים בעולם הבא, ומנגד שנשמותיהם של אוייבי דוד יגרעו מן העולם הבא
למקום של עונש ושל סבל - "יקלענה לכף הקלע".
שמואל א' (פרק כח, מפסוק ז): "ויאמר שמואל אל
שאול למה הרגזתני להעלות אותי... ומחר אתה ובניך עמי...
וימת שאול, במעלו אשר מעל בה', על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לשאול באוב
לדרוש. ולא דרש בה', וימיתהו...".
הסבר: פסוקים אלו מספרים על שאול, אשר ביקש מבעלת האוב להעלות את
שמואל הנביא אשר נפטר, וזאת כדי לדבר איתו ולשאול לעצתו. ואכן שמואל
הנביא נגלה מן המתים, ושואל את שאול "למה הרגזתני להעלות אותי?", ואף
מודיע לשאול שהוא יהרג בקרב, מה שאכן קרה. בדבריו המפורשים אומר שמואל
הנביא לשאול - "ומחר אתה ובניך עימי". נבואה זו למעשה אומרת ששואל ובניו
יהרגו בקרב, ואז יצטרפו אל שמואל בעולם הבא. פסוקים אלו מלמדים באופן
ברור מאוד שהנשמות חיות בעולם הבא, לאחר מות הגוף בעולם הזה. מכאן אגב,
גם למדים כי שמואל נמצא במקום של אושר ושמחה בעולם הבא, עד כי אפילו חזרה
קצרה לעולם הזה זוכה לביטוי "למה הרגזתני". בפרק זה ניתן גם לראות ששאול
חטא בכך שהוא שאל באוב את שמואל, במקום לפנות לא-לוהים לעצה וישועה, וזה
מה שאומר הנביא ישעיהו בשם ה' (פרק ח, יט): "הלא אל א-לוהיו ידרוש בעד
החיים ובעד המתים". יש לדרוש עצה וישועה מהא-לוהים לבדו, ורק ממנו אפשר
לבקש טובה בעד החיים והמתים שנפטרו.
שמואל ב' (פרק יב, כג): "ועתה מת, למה זה אני
צם, האוכל להשיבו עוד. אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי".
הסבר: בפסוק זה אומר דוד המלך כי הוא הפסיק להתאבל על בנו שמת, כי
האבל לא יוכל להשיב את בנו, ומוסיף דוד המלך "אני הולך אליו", כלומר יגיע
יום שבו דוד המלך ימות וישוב אל בנו המת, אך הבן המת לא יחזור לחיות
בעולם הזה בימי חייו. מפסוק זה אנו שוב למדים על האמונה בעולם הבא, בו
חוזרים כולם ונפגשים עם האנשים שכבר מתו והלכו מן העולם.
מלכים א' (פרק יז, יז): "ויהי אחר הדברים האלה,
חלה בן האישה בעלת הבית, ויהי חוליו חזק מאוד, עד אשר לא נותרה בו
נשמה... ויקרא (אליהו) אל ה', ויאמר, ה' א-לוהי, תשב נא נפש הילד
הזה על קירבו. וישמע ה' בקול אליהו, ותשב נפש הילד על קירבו ויחי,
ויקח אליהו את הילד ויורידהו מן העליה הביתה ויתנהו לאימו, ויאמר אליהו
ראי, חי בנך".
הסבר: פסוקים אלו מלמדים בצורה ברורה ומפורשת שנשמת האדם עוזבת אותו
במותו, ואינה נעלמת. כי אם היה הילד מת וחסל, לא היה יכול שוב לחזור
לתחייה. והנה מבקש אליהו מפורשות מא-לוהים: "תשב נא נפש הילד הזה על
קירבו". כלומר, הנפש נמצאת אצל הא-לוהים, ורק הוא יכול להחזירה אל
האדם. וכך בדיוק הכתוב אומר: "ותשב נפש הילד על קירבו - ויחי".
מפסוקים אלו אנו רואים שוב כי יש נשמה לאדם, היא זו שמחייה אותו, היא זו
שעוזבת את האדם במותו, והא-לוהים לוקח את הנשמה במות האדם.
איזכורים שונים לנשמה בתנ"ך:
ישעיהו (פרק נז, טז): "כי רוח מלפני יעטוף,
ונשמות אני עשיתי".
ישעיהו (פרק ב, כב): "חידלו לכם מן האדם,
אשר נשמה באפו".
מלכים א' (פרק יז, יז): "ויהי חוליו חזק מאוד,
עד אשר לא נותרה בו נשמה".
משלי (פרק כ, כז): "נר ה' נשמת אדם".
איוב (פרק לד, יד): "רוחו ונשמתו אליו
יאסוף".
הסבר: פסוקים אלו מדגישים את רוח החיים האלוקית הנמצאת באדם, ואת
העובדה שבמות הגוף עוזבת הנשמה את האדם, וחוזרת אל הא-לוהים שנתן אותה.
איוב (פרק י, יא): "עור ובשר תלבישני
ובעצמות וגידים תשוככני".
הסבר: פסוק זה מלמד שהאדם הוא לא הגוף, ובעצם הוא רק (נשמה) המולבש
בבשר, עצמות וגידים.
ירמיהו (פרק לב, יח): "האל הגדול הגיבור, ה'
צבאות שמו, גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם,
לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו".
הסבר: פסוק זה מלמד
שא-לוהים צופה בכל בני-האדם, ושופט כל אדם לפי מעשיו.
פסוקים מספר התהילים על הנצח האלוקי:
תהילים (פרק לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת
ליראיך".
תהילים (פרק כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה', אותה
אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
תהילים (פרק טז, י): "כי לא תעזוב
נפשי לשאול, לא תיתן חסידך לראות שחת. תודיעני אורח חיים, שובע שמחות
את פניך, נעימות בימינך נצח".
תהילים (פרק מט, יא): "כי יראה חכמים ימותו,
יחד כסיל ובער יאבדו, ועזבו לאחרים חילם... קירבם בתימו לעולם, משכנותם
לדור ודור. כצאן לשאול שתו, מוות ירעם... אך א-לוהים יפדה נפשי מיד
שאול, כי יקחני סלה. אל תירא יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו,
כי לא במותו יקח הכל".
תהילים (פרק עג, כד): "בעצתך תנחני, ואחר
כבוד תיקחני... כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי א-לוהים
לעולם, כי הנה רְחֵקֶיךָ יאבדו, היצמתה כל זונה ממך, ואני -
קירבת א-לוהים לי טוב".
הסבר: פסוקים דוגמת אלו מלמדים אותנו על העולם הבא, שבו נמצאת קירבת
הא-לוהים האמיתית אליה אנו מייחלים, ואת האושר העלאי הזה שומר הבורא
ליראיו הדבקים בו. פסוקים רבים חוזרים ומדגישים את לקיחת הנשמה על ידי
הא-לוהים ("א-לוהים יפדה נפשי", "אחר כבוד תיקחני"), ומתארים את הטוב
האמיתי בקירבת הא-לוהים הנצחית בעולם הבא (המילים "סלה", "לעולם", פירושם
לנצח).
תהילים (פרק נא, יב): "לב טהור ברא לי
א-לוהים ורוח נכון חדש בקרבי, אל תשליכני מלפניך, ורוח קודשך אל
תיקח ממני".
הסבר: א-לוהים ברא את האדם עם
רוח (נשמה) מיוחדת, והוא מחדש אותה כל הזמן בקרבו, והיא יכולה לעזוב
אותו, אילולא הא-לוהים שומר עליה באדם ונותן לאדם מרוח קודשו.
תהילים (פרק צו, ט-יג): "השתחוו לה' בהדרת
קודש, חילו מפניו כל הארץ, אימרו בגוים - ה' מלך, אף תיכון תבל בל תימוט,
ידין עמים במישרים, ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו, יעלוז שדי
וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער לפני ה', כי בא, כי בא לשפוט הארץ,
ישפוט תבל בצדק, ועמים באמונתו".
הסבר: על הכל לגלות יראת
כבוד, כי א-לוהים שופט את כל בני-האדם.
בספר משלי מסופר עד כמה יצטער האדם לאחר מותו על חטאיו (בהתכלות הבשר
ומות הצאצאים), וכך נאמר (משלי, פרק ה, ז):
"ועתה בנים שימעו לי, ואל תסורו מאמרי פי, הרחק
מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, פן תיתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי...
ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת - איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ
לבי ולא שמעתי בקול מוריי ולמלמדתיי לא הטיתי אוזני, כמעט הייתי בכל
רע בתוך קהל ועדה... עוונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאו ייתמך, הוא
ימות באין מוסר וברוב איוולתו ישגה".
הסבר: שלמה המלך מלמד שהאדם
יתאבל לאחר מותו על מעשיו ("...באחריתך בכלות בשרך ושארך", כלומר לאחר
שבשרך ירקב וגם ילדיך ימותו), ואז יאמר לעצמו האדם בעולם הבא, מדוע לא
שמעתי לדברי המוסר של מורי ומלמדי אשר הדריכו אותי ללכת בדרך התורה
והמצוות ("איך שנאתי מוסר... ולא שמעתי בקול מורי").
קוהלת (פרק יב, א): "וזכור את בוראך בימי
בחורותיך... כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים, עד
אשר לא ירחק [ירתק] חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותישבר כד על המבוע ונרוץ
הגלגל אל הבור - וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל הא-לוהים
אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקוהלת, הכול הבל. ויותר שהיה קוהלת חכם,
עוד לימד דעת את העם... סוף דבר הכול נשמע, את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו
שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה הא-לוהים יביא במשפט, על כל נעלם,
אם טוב ואם רע".
הסבר: פסוקים אלו מלמדים
שא-לוהים שופט כל אדם ואדם לאחר מותו, בהתאם למעשיו הטובים והרעים.
קוהלת (פרק ג, כא): "מי יודע רוח בני האדם
העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".
הסבר: שלמה המלך מסביר בפרק זה שהאדם אינו שונה מהבהמה בדרך מותו (כי
כל הגופות מתים וחוזרים אל העפר), ולכן השינוי המהותי נמצא בנשמת האדם -
היא עולה אל הבורא למעלה לעולם הבא, בעוד הבהמה נעלמת באדמה ואיננה.
הגהנום ותחיית המתים בדברי הנביאים:
שמואל א' (פרק ב, ו): "ה' ממית ומחיה, מוריד
שאול, ויעל".
דניאל (פרק יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר
יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".
דניאל (פרק יב, יג): "ואתה לך לקץ, ותנוח
ותעמוד לגורלך לקץ הימים".
ישעיהו (פרק כו, יט): "יחיו מתיך, נבלתי
יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר".
ישעיהו (פרק סו, כד): "פגרי האנשים הפושעים בי
תולעתם לא תמות ואשם (האש שלהם) לא תכבה".
יחזקאל (פרק לז, יג): "וידעתם כי אני ה' בפתחי
את קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי".
הסבר: פסוקים רבים דוגמת אלו מלמדים על תחיית המתים וחיים לאחר
המוות. הגהנום בתנ"ך נקרא בשם "אבדון" ולעיתים גם "שאול", והוא מתואר
כמקום של סבל ויסורים לנשמות. לעומתם מתוארים הצדיקים כמי שזוכים להעלות
למקומות עליונות, ואשר יקומו בתחיית המתים באחרית הימים.
וכך לימדונו חז"ל:
מסכת חגיגה (דף טו, א): "אין למעלה
לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי".
הסבר: חז"ל לימדו
אותנו שבעולם הבא אין מושג של ישיבה ועמידה, אין פירוד ואין חיבור, כי
העולם הבא אינו מוחשי ואינו חומרי. מכאן אנו מבינים שמציאותו של הבורא
אינה חומרית, ואין לו גוף ומקום, אלא הוא נמצא בכל.
עוד לימדו חז"ל על העולם הבא (מסכת ברכות, דף יז, א):
"העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא
משא ומתן ולא פריה ורבייה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא
תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
הסבר: בכלל זה מלמדים
אותנו חז"ל שמציאות העולם הבא אינה גשמית. מכאן גם ניתן ללמוד שכל מאמרי
חז"ל על אכילה ושתייה בעולם הבא נאמרו בדרך משל ותיאורים ציוריים שיובנו
בשכל אנוש.
שחרית (ברכות השחר): "א-לוהי, נשמה שנתת בי
טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי.
ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבא.... ברוך אתה ה',
המחזיר נשמות לפגרים מתים".
הסבר: בתפילה זו, אותה קוראים בני העם היהודי מזה אלפי שנים מידי
בוקר, אנו מראים את אמונתנו בנשמה והבורא הלוקח ומשיב אותה לאדם כרצונו,
ובתחיית המתים בפרט.
בזוהר הקדוש (בראשית ריח) נאמר: "אבוי וקריבוי משתכחן תמן עימיה, וחמי להון, ואישתמודע
להון, ואזלין עם נשמתיה עד אתר דתשרי באתריה".
ובעברית פשוטה: "אביו וקרוביו נמצאים שם עמו, והוא רואה אותם, ומתוודע
אליהם, והם מלווים את נשמתו עד המקום אשר בו היא תשכון".
בגמרא (ברכות, דף כח) מסופר על רבי יוחנן בן זכאי שאמר לפני פטירתו:
"הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (רש"י: "שבא אלי ללוותני").
הקרובים מלווים את הנפטר לבית-הדין, ולכן מתים קליניים רבים מספרים שהם
ראו קרובי משפחה שנפטרו אשר באים לקבל את פניהם וללוות אותם. כמו כן יש
סיפורים רבים בגמרא על הורים שנפטרו, וזכו להעלות לעולם הבא רק תודות לבן
שהשאירו בעולם הזה והוא חזר בתשובה והלך בדרך התורה והמצוות.
כפי שראינו מפסוקים אלו, הא-לוהים ברא את האדם עבור תכלית, עשיית הטוב
והימנעות מן הרע. הא-לוהים ברא נשמה באדם, ולאחר המוות נשפט האדם על כל
מעשיו.
ויש לזכור שגם לגויים יש גן-עדן וגהנום בהתאם למעשיהם הטובים והרעים, והקב"ה שופט כל
אחד ואחד מהם, מרשע ועד צדיק.
כפי שנאמר בספר התהילים (פרק ט, יח): "ישובו רשעים לשאולה כל גויים שכחי
א-לוהים". אמרו על בתוספתא (סנהדרין פיג): "אילו אמר הכתוב כל גוים היינו
אומרים שכל הגוים אין להם חלק לעולם הבא, עכשיו שאמר כל גוים שכחי
א-לוהים, הא הצדיקים שבגויים יש להם חלק לעולם הבא".
עוד נאמר בספר התהילים (דף קמו, ה): "ה' אוהב צדיקים". ואמרו על זה במדרש
רבה (פ"ח): "אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי יכול הוא".
ועוד נאמר בתהילים (קכה, ד): "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם". ועל זה
לימדו חכמי ישראל (ספרא, פרשת אחרי מות): "לכהנים, ללוים ולישראלים - לא
נאמר, אלא לטובים!".
* * *
א-לוהים הוציא את עם ישראל ממצרים ובחר בהם מכל העמים, לשמור את
תורתו ואת מצוותיו:
שמות (פרק כ, ב): "אנוכי ה' א-לוהיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
הסבר: בפסוק זה אומר הא-לוהים
כי הוא מי שהוציא את עם ישראל ממצרים, ולזכר זאת דורש ממנו לקיים את
המצוות.
ירמיהו (פרק לב, יח-כב): "האל הגדול הגיבור ה'
צבאות שמו... אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה,
ובישראל ובאדם, ותעשה לך שם כיום הזה, ותוצא את עמך את ישראל מארץ
מצרים באותות ובמופתים וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול, ותיתן
להם את הארץ הזאת אשר נשבעת לאבותם לתת להם, ארץ זבת חלב ודבש".
הסבר: בפסוק זה מהלל הנביא את
הא-לוהים, על שהוציא את עם ישראל ממצרים בנסים גדולים בארץ מצרים (מכות
מצרים, קריעת ים סוף וכו').
דברים (פרק ח, ה): "וידעת עם לבבך, כי כאשר
ייַסֵּר איש את בנו, ה' א-לוהיך מיַסרֶך, ושמרת את מצוות ה' א-לוהיך,
ללכת בדרכיו וליראה אותו".
הסבר: פסוק זה מלמד שגם כאשר
א-לוהים מעניש ומייסר את בני-ישראל, הוא עושה זאת מתוך אהבת אב - מאהבה
אליהם, וזאת כדי שישובו בתשובה שלמה אליו.
דברים (פרק יד, א): "בנים אתם ל-ה' א-לוהיכם...
כי עם קדוש אתה ל-ה' א-לוהיך, ובך בחר ה', להיות לו לעם
סגולה, מכל העמים אשר על פני האדמה".
הסבר: בפסוק זה מלמדת אותנו
התורה שבני-ישראל נקראים "בנים" לא-לוהים, ובהם בחר הא-לוהים כעם סגולה
מכל העמים בעולם.
וכן בספר דברים (פרק ד, ד): "בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים
אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט
מכל העמים".
דברים (פרק יח, יג): "תמים תהיה עם ה'
א-לוהיך".
הסבר: פסוק זה נאמר בפרק
האוסר תקשור עם המתים, התעסקות בקסמים ובכשפים. במילים אלו מלמדת אותנו
התורה לסמוך על הא-לוהים בכל ענייננו, ולא לבקש עזרה במקומות זרים.
מלאכי (פרק ג, ו): "אני ה', לא שניתי, ואתם
בני יעקב לא כליתם, למימי אבותיכם סרתם מחוקי ולא שמרתם, שובו אלי
ואשובה אליכם".
הסבר: פסוק זה מלמד שא-לוהים
אינו משתנה, ולכן גם אינו משנה את דעתו, ומכאן הבטחתו לעם ישראל היא
נצחית, כך שאפילו שעם ישראל חוטא, אין הא-לוהים מכחיד אותם או מוותר
עליהם, אלא קורא להם לשוב בתשובה ולזכות באהבתו.
עם ישראל מיוחד מכל העמים, רק אליו יתגלה
הא-לוהים בפרהסיה, ורק בו בחר א-לוהים לשמור את התורה לכל הדורות:
(שמות יט, ה): "והייתם לי
סגולה מכל העמים כי לי
כל הארץ".
(שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי
ממלכת כוהנים
וגוי קדוש".
(ויקרא יא, מד): "והתקדשתם
והייתם קדושים כי קדוש
אני".
ויקרא (פרק כ, כו):
"והייתם לי קדושים, כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות
לי".
(ויקרא, יט): "דבר אל כל עדת בני ישראל
ואמרת אליהם - קדשים תהיו
כי קדוש אני ה' אלוהיכם"!
(במדבר כג, ט): "הן
עם לבדד ישכון ובגויים
לא יתחשב".
(דברים ד, ד): "כי
עם קדוש אתה ל-ה'
אלוהיך"
(דברים ד, ד): "בך
בחר ה' אלוהיך להיות לו
לעם סגולה מכל העמים
אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר
בכם כי אתם המעט מכל העמים"
(ה' רוצה ובחר בעם ישראל מכל העמים, על אף קטנותו).
(ויקרא כ, כו): "והייתם
לי קדושים, כי קדוש אני ה',
ואבדיל אתכם מן העמים
להיות לי".
(דברים ד, ז): "כי
מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו
כ-ה' אלוהינו בכל קראנו אליו (?!)".
(דברים ד, לג): "השמע עם קול א-לוהים
מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה
ויחי (?!)".
(דברים ד, לד): "או הניסה א-לוהים לבוא
לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באתות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע
נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר
עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים לעיניך (?!)".
(דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה'
הוא הא-לוהים... ודבריו שמעת
מתוך האש, ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו
ויוצאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים להוריש גוים גדלים ועצומים ממך מפניך".
(דברים ד, ה): "ראה לימדתי אתכם חוקים
ומשפטים... ושמרתם ועשיתם כי
היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים... ואמרו רק עם חכם
ונבון הגוי הגדול הזה".
(דברים ד, ז): "כי מי גוי גדול אשר לו
א-לוהים קרובים אליו כה' אלוהינו
בכל קראנו אליו, ומי
גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים
ככל התורה הזאת
אשר אנוכי נותן לפניכם היום".
(ירמיהו יא, ד): "והייתם
לי לעם ואנוכי אהיה לכם לא-לוהים".
(זכריה ח, ז): "והייתם
לי לעם ואנוכי אהיה לכם לא-לוהים".
(יחזקאל לז, כג): "והייתם
לי לעם ואנוכי אהיה לכם לא-לוהים".
אמרו חז"ל (יבמות, דף עט, עמוד א): "ישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים".
וכך זה נאמר בגמרא: "שלשה סימנים יש באומה זו (של ישראל), הרחמנים
והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים, יג, יח): "ונתן לך רחמים
ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך". ביישנין דכתיב (שמות כ, טז): "כי לבעבור
נסות אתכם בא הא-לוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". גומלי
חסדים דכתבי (בראשית, יח, ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו
אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר
דיבר עליו". כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו".
וכך מסביר רש"י על פי המדרש (דברים ז, ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה'
בכם - ומדרשו, לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך
חשק בכם".
ואנו רואים זאת לאורך כל התנ"ך. אבות העם היהודי ומנהיגיו תמיד השפילו
עצמם ולימדו את העם להיות ענווים וצנועים, בעוד מנהיגי אומות העולם
ו"קדושיהם" תמיד חשבו עצמם לעליונים שאין בהם רבב.
כך אמר אברהם אבינו (בראשית, יח, כז): "ואנוכי עפר ואפר". משה ואהרון
אמרו (שמות, טז, ז): "ונחנו מה?". דוד מלך ישראל אמר (תהילים, כב, ז):
"ואנוכי תולעת ולא איש". לעומתם נבוכדנצר אמר (ישעיהו, יד, יד): "אדמה
לעליון!". סנחריב אמר (ישעיהו לו, כ): "מי בכל אלוהי הארצות... כי יציל
ה' את ירושלים מידי!". נגיד צור אמר (יחזקאל, כח, ב): "אל אני, מושב
א-לוהים ישבתי!".
* * *
חובת קיום המצוות היא נצחית, הברית לעולם לא
תשתנה, ותורת ישראל היא מושלמת:
(דברים כט): "והנגלות לנו ולבנינו
עד עולם - לעשות
את כל דברי התורה הזאת"!
(דברים לא): "וקם העם הזה וזנה אחרי
אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו,
ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו...
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם,
לא מאסתים ולא געלתים לכלותם - להפר
בריתי איתם, כי אני ה' אלוהיהם. וזכרתי להם ברית
ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים, להיות להם לא-לוהים,
אני ה', אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר
סיני ביד משה".
(דברים לא): "ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו
את כל המצוות האלה: ואם בחוקותי
תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי,
אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים
ומדיבות נפש..."
(דברים לא): "ושמרת את חוקיו ואת
מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום, אשר יטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך
ימים על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך -
כל הימים".
(ויקרא יז): "חוקת עולם תהיה זאת להם
לדורותם".
(שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את
השבת, לעשות את השבת לדורותם -
ברית עולם, ביני ובין בני ישראל, אות היא לעולם"!
(דברים ד): "...ככל התורה הזאת אשר
אנוכי נותן לפניכם היום. רק
הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו
מלבבך - כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך - יום
אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב".
(דברים יג, א): "את כל הדבר, אשר אנוכי
מצווה אתכם - אותו תשמרו לעשות: לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו... כי יקום
בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר
דיבר אליך לאמור: נלכה אחרי אלוהים אחרים, אשר לא ידעתם ונועבדם,
לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא: כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם,
לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.
אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו (!) -
ואת מצוותיו תשמורו (!) ובקולו תשמעו (!), ואותו תעבודו (!) ובו תדבקון
(!)".
(דברים ו, ז): "ושיננתם
לבניך, ודיברת בם, בשיבתך, בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך,
ובקומך".
(דברים ד): "ומי גוי גדול אשר לו חוקים
ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת
אשר אנוכי נותן לפניכם היום (?!)".
וכך נאמר בספר יהושע (פרק א, ח): "לא
ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".
וכך אמר הנביא בשם ה' (ישעיהו נט): "ואני
זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי
בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך
ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם"!
* * *
התורה מנבאת
שבעתיד יחשבו הגויים שא-לוהים הפר את הברית - אבל הבורא לא יפר לעולם את
הברית עם ישראל, ורק קיום המצוות והברית הראשונה של מעמד הר-סיני יצילו
את עם ישראל מכל צרה, ויביאו את הגאולה השלמה באחרית הימים:
(דברים ל): "והיה כי יבואו עליך כל
הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך
והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה'
אלוקיך שמה: ושבת (-וחזרת) עד ה' אלוקיך ושמעת בקלו
- ככל אשר אנכי מצוך היום
- אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך: ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב
וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים -
משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם יקחך, והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו
אבתיך וירשתה, והיטבך והרבך מאבתיך: ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך,
לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל-נפשך למען חייך, ונתן ה' אלוקיך את כל
האלות האלה, על-איביך ועל-שנאיך, אשר רדפוך -
ואתה תשוב,
ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום
- והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך
לטבה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על-אבתיך, כי תשמע בקול ה'
אלוקיך - לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה -
כי תשוב אל-ה' אלוקיך,
בכל לבבך ובכל-נפשך" (נבואה זו מלמדת אותנו שעם ישראל צריך להאמין אך ורק
בא-לוהים, ורק דרך האמונה בו וקיום מצוות התורה נזכה לגאולה וההצלה של
א-לוהים).
(דברים, פרק כט): "ואמר הדור האחרון
בניכם אשר יקומו מאחריכם והנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ
ההיא ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה... ואמרו כל הגויים - על מה עשה ה' ככה
לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה:
ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי
אבותם, אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים!" (יש כאן
נבואה מפורשת שהגויים יחשבו שא-לוהים הפר את הברית עם ישראל!).
(דברים לא): "והיה
כי תמצאנה אותו
רעות רבות וצרות,
וענתה השירה הזאת לפניו לעד,
כי לא תשכח מפי זרעו".
וכן אומר הנביא (ירמיהו, פרק לא): "כי
זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה',
נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם
אכתבנה, והייתי להם לאלוקים,
והמה יהיו לי לעם, ולא
ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר, דעו את ה'.
כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם,
נאום ה' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד" (נאמרה כאן נבואה מפורשת
שבאחרית הימים יחדש א-לוהים את הברית הראשונה, את התורה שכבר ניתנה
בסיני, וכולם יראו שעם ישראל הוא העם הנבחר. אחרי אותה גאולה כולם יודו
בא-לוהים לבדו שהוא מושל בעולם).
וכן אומר הנביא (ירמיהו, פרק לב):
"ועתה, לכן כה אמר ה' אלוהי
ישראל...
והיו לי לעם ואני
אהיה להם לא-לוהים, ונתתי להם לב אחד ודרך אחד
ליראה אותי כל הימים - לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם
ברית עולם - אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם, ואת יראתי אתן בלבבם
לבלתי סור מעלי, וששתי עליהם להטיב אותם, ונטעתים בארץ הזאת באמת, בכל
לבי ובכל נפשי".
|
